מכתב אל הירח: כשמשאירים מילים בלתי גמורות
לא פעם, נשארים לנו דברים לא גמורים, מילים שלא נאמרו ורגשות שלא שיתפנו. מכתב זה הוא בעצם מקרר רגשי – מקום שבו אני שמה את כל מה שאני רוצה להגיד, אבל כבר לא יכול. אז בואו נתחיל עם המחשבות שלי, כמו שיחה עם חבר ישן, כזה שמבין אותך גם בלי שתצטרך להסביר.
מה היית אומר אם היית פה?
זו שאלה שאני מעולם לא מפסיקה לשאול את עצמי. אם היית כאן, אני בטוחה שהיית אומר כמה דברים:
- שלא צריך לקחת את החיים כל כך ברצינות – אחרי הכל, מי בכלל אוהב להעביר את הזמן עם מקצוענים?
- שהחיים הם כמו פיצה – לא חשוב כמה תוסיף, בסוף זה טעים.
- שלא משנה מה, תמיד צריך למצוא סיבה לחייך – גם אם מדובר במשהו גדול כמו מסיבת הפיצה (עוד פעם!) או קטן כמו פרפר בגן.
זכרונות קטנים, אוצרות גדולים
והרי יש כל כך הרבה זכרונות שנשארו איתי. אני זוכרת את הפעמים שצחקנו כל כך חזק עד שכאב לנו הבטן, או את השיחות השכונביות על העתיד שלנו. כל אלו הם הוכחה לכך שאנחנו לא לבד, גם כשנראה שזה כך.
האם זה באמת הסוף?
אולי אנחנו לא יכולים לדבר כמו פעם, אבל אני מאמינה שהמילים שלי יגיעו אליך איכשהו. ליבי בועד איתך, והכאב של ההיעדר שלך הוא צליל שמזכיר לי כל יום את החשיבות של כל רגע בחיים.
תודה על הכל
אז תודה לך על כל הזכרונות הנפלאים, על החיוכים ועל היכולת לשים דברים בפרופורציות. לא הייתי משנה דבר – רק לחבק אותך עוד פעם ולומר לך את כל מה שאני מרגישה.
סיכום
אז פה אני, כותבת מכתב בירח, משלחת את המילים שלי ליקום. אני יודעת שאפשר לגעת בכוכבים, גם אם הם רחוקים. כי במקום כל כך רחוק, אני מקווה שאתה שומע אותי עכשיו. לכבודך, אני אמשיך לצחוק, לחייך ואולי אפילו לאכול קצת פיצה!